חטיבה 14 חטיבת המחץ
 
 
 

סיפורו של תאג"ד 582

  3/11/2011

ספורו של תאג"ד גדוד סיור נ"ט  582 של חטיבה 317 - "עוצבת נשר"
במלחמת יום הכיפורים 1973-1974 במסגרת חטיבה 14

ד"ר נפתלי הדס:
בשנת 1970 הוחלט בצה"ל על הקמת גדוד סיור נ"ט לפעולה מלחמתית מעבר לקווי האויב. הגדוד אמור היה להסתמך על רכב קל, מוכן להטסה /הצנחה/ הסקה.
בשלב הראשון תוכנן שהגדוד יוקם בחטיבת המילואים המוצנחת 317 (לפני כן נקראה 80 ) ויורכב משלוש הפלוגות החטיבתיות: סיור, תול"ר (תותח ללא רתע) וחה"ן (חיל הנדסה). ערכנו אמון הקמה ברמת הגולן, תרגיל חטיבתי ו"הספקנו" אף לבצע חודש מילואים במרדפים אחר מחבלים ברצועת עזה.
המג"ד – סא"ל מיכה בן ארי (קפוסטה). בהמשך קיבל הפיקוד רס"ן נתן שונרי וסגנו היה אימרי רון.
מ"פ סיור - עמי גלעדי וסגנו אברמל'ה ניישטיין.
מ"פ תול"ר - אמיר קרן וסגנו סטולר.
מ"פ חה"ן - עמייעל אקסלרוד וסגנו קדמון (מרדכי כהן).
מ"פ מפקדה - דניאל קריצמן.
קצין מבצעים - און חוטר ישי.
קצין קשר - שמוליק  ויסמן.
קצין סיוע ארטילרי - פנחס מור.
קצין מודיעין - דוד איתיאל.
קצין רפואה ד"ר נפתלי הדס מקרית אונו.
חובש בכיר דבל'ה גל מבית אורן.
חובשים-עזריאל לוקץ' מחיפה.
           אילן ויינר מתל אביב.
           יענקל'ה מרן מחיפה.
           דוביק אופנהיים ממלכיה.
שמו של נהג ה נ.נ של התאג"ד אינו זכור לי מכיוון ולא היה חייל אורגני בתאג"ד שלנו אך הוא מופיע בתמונות עם זקנקן וכובע. שמו של נהג נוסף ברכב הציוד הרפואי שנסע בעקבותינו ברכב ויליס 4x4 הוא חיימק'ה יסקרוביץ.
בתחילת שנת 1973 פורק הגדוד בטענה שעקב פעולותיו העתידיות "הוא עלול לספוג נפגעים מעבר ליכולתו של עם ישראל לעכל".
עם הפירוק כל יחידה חזרה לכור מחצבתה והתאג"ד שב למסגרת הפח"ח (פלוגת חר"פ חטיבתית).

אילן ויינר:
אימון ההקמה באוגוסט 1971 ברמת הגולן היו המילואים הראשונים שלי לאחר שחרורי כחובש תאג"ד בגדוד 50.
הימים הראשונים באימון ההקמה, היו ימי הכרות. פגשתי את מיכה וימו שעבורי היו אגדות שגדלתי על מעלליהם מימי ה– 101 ופגשתי את ד"ר הדס. זכורים לי שני אירועים שעבורי (לפני שהכרתי את ד"ר הדס) היו מעט חריגים. הראשון: יצאנו למסע רגלי עם פלוגת הסיור, מסע של 25 ק"מ, אנו עם תרמילי התאג"ד הכבדים עומדים לפני היציאה וד"ד הדס בודק עם המימיות שלנו מלאות מים ולא גורמות רעש.... והשני: ד"ר הדס מדרבן אותנו "תעברו את המסע בכבוד וכך יקבלו אתכם לגדוד כשווים בין שווים". יצוין שבסוף המסע הקשה, פרסנו תאג"ד וה"צ’ופר" שלנו היה להכניס אינפוזיות לחיילי פלוגת הסיור.

ד"ר נפתלי הדס:
עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים גויסנו ביום ראשון 7/10/1973 והגדוד הוקם מחדש. את מקומו של מיכה קפוסטה, שסיים תפקיד, קיבל נתן שונרי וכסגנו שימש אימרי רון. שאר המפקדים הגיעו עם כוחותיהם והגדוד חזר למתכונתו כבתחילה עם התאג"ד "האורגינלי" כשמיכה מלווה אותנו כמתנדב.
התגייסנו ועלינו להמתנה למטעי בית הלל בצפון במסגרת החטיבתית.
חכינו , התיבשנו, רקענו ברגליים שמא תסתיים המלחמה בלעדינו וכיצד נראה את פנינו כשנשוב הביתה.
החטיבה הטיבה עמנו ונתנו לנו "לטהר" את חורבות קונייטרה ברמת הגולן מאויב שלא היה. שמענו מרחוק את קולות הלחימה בהתקפת הנגד של צה"ל ברמה. זה לא הספיק לנו ומפקדת הגדוד חיפשה מלחמה. וכך הגענו לדרום לאוגדה של אריק שרון מיודענו. כל פלוגה יצאה בנפרד ונדברנו להפגש בנמל התעופה לוד לטיסה לרפידים עם כלי רכבנו. בדרך ללוד הגיע התאג"ד לביתו של הדוקטור בקרית אונו שם כבר חכו בני משפחות החיילים מכל הארץ וחבילות מהשכנים עם דברי מאפה ומתוקים. את  הלילה בילינו בשינה על מזרונים אחד ליד השני.
אני רוצה לספר כאן סיפור קצר עד כמה אנשים לא מבינים מהוא תאג"ד בגדוד קרבי:
עוד כל משפחה מסתודדת בינה לבין עצמה לוחש אביו של ויינר על אוזנו "אילן, תמיד תהיה צמוד לדוקטור כי במקום שבו הוא נמצא אין מלחמה". או הו עד כמה הוא טעה! 
בבוקר חברנו לשאר הגדוד והוטסנו לרפידים. תפקידנו הראשון היה לשמור הקפית על שדה התעופה והתאג"ד נכנס למרפאת השדה.

ביום שלמחרת הופננו למיצרי המיתלה ונכנסנו יחד עם צוערי בה"ד 1 לחסום את המיצרים בפני התקדמות הגייסות המצריים.
לראשונה התוועדנו למטול ה"לאו" וערכנו ירי יבש.
בינתיים עסקה הסיירת באמצעות מסוקים בחיסול יחידות קומנדו מצריות שאמורות לתפוס את רכסי ההרים סביב למיצרים. התאג"ד התחפר במרכז הגדוד. מדי פעם הותקפו ע"י מיגים מצריים שעברו ביעף אך לא גרמו לנפגעים. כך הגענו ל-15 באוקטבר כשצוותנו לחטיבה 14.
על פעולות הסיירת יכתוב המ"פ עמי, על התולר"ים יכתוב הסמג"ד אימרי (אמיר המ"פ נפטר לפני שנים מספר). על חצי פלוגת החה"ן הדרומית יכתוב קדמון (שהיה בצפון. המ"פ עמייעל שפקד על חצי פלוגת החה"ן הדרומית נהרג בהמשך הקרבות) ויינר ואנוכי כותבים על התאג"ד.
מאותו רגע שהפכנו להיות תחת פקוד חטיבה 14 החלה המלחמה האמיתית שלנו "לה ציפינו"...
בשעות אחה"צ של ה- 15 לאוקטובר חזר נתן המג"ד מקבוצת פקודות אצל אמנון רשף - מח"ט 14, אוסף את מפקדת הגדוד ואני בתוכם ואומר כי אנחנו נכנסים לטור הרכבים המשוריינים של החטיבה לסייע כחי"ר לשריון 14. לאן? לצומת "טרטור"–"לכסיקון". מתנהלים שם קרבות ועלינו לנפנף את ה"חירי- בירי" המצרי שמדליקים את הטנקים שלנו. נקבל זחל"דים (זחל למחצה דיזל) מהחרמ"ש (חיל רגלים משוריין) של חטיבה 600 ונכנס פנימה. התאג"ד על נ.נ ייסע אתנו עד נקודה מסוימת , לא ברורה ושם יפרוס.

לוחמי החי"ר של חטיבה 600 שמחו ועלזו למסור לנו את הגרוטאות שלהם . חיילי החה"ן שלנו והאחרים עלו על הזחל"דים והסתבר להם שעל שני זחל"דים מוצבים תותחים 20 מ"מ ולנו אין מומחים לתותח כזה. כששאלו החה"נצ'יקים כיצד לתפעל את התותחים התנדב יצחק רויטר , חייל מילואים בריון ענק אולי 2 מטר גובה , מעל 100 ק"ג משקל, עלם חמודות, הצטרף לכוח שלנו ויצא להלחם אתנו על הצומת בה נלחמו עדיין הטנקיסטים של החטיבה שלו. זחל"ד זה נמסר ל מ"מ החה"ן יוני קפלן.
הסיירת נלקחה מאתנו , תפקידה היה לנווט את ה"תמסחים" (דוברות אמפיביות) עליהם יעברו הטנקים של חיים ארז עם צנחני חטיבה 623 (55 לשעבר) לגדה המערבית של התעלה. אני הבנתי שהסיירת תוביל את "גשר הגלילים" שמחכה במעלה ציר "עכביש" בואכה טסה אל מימי התעלה.
על פלוגת התול"ר של אמיר קרן הוטל לחסום בוא האויב מדרום, הארמיה המצרית השלישית. נשארה מפקדת הגדוד וחצי פלוגת החה"ן (החצי השני נשאר עם חטיבה 317 בצפון, בעמק החולה) ועוד מספר מתנדבים בוגרי הסיירת ששוחררו משרות מילואים בצה"ל ושבו לפלוגותיהם. נתן שונרי אמר לי : סע אחרינו עם התאג"ד שלך ובקרבת צומת "טרטור" תפרוס כך שלכל חלקי הגדוד יהיה מענה רפואי - לסיירת, לתולר , לחה"ן ולמפקדת הגדוד. איפה שהוא במרכז כוחות היחידה.
לא היתה לי מפה, לא ידעתי היכן מקומי בטור הענק, לא ידעתי היכן אני נמצא והיכן לפרוס בשעת הצורך. אמרתי לעצמי נתקדם אחרי ובין הזחל"דים של הכוח שלנו, נגיע, נסתדר.

הסתדרנו בטור ואנחנו נוסעים על ציר "עכביש". במקום מסויים (צומת "עכביש" – "כספי") ירדנו מהכביש והתחלנו לנסוע במקביל לציר "כספי" כספי מנצנץ כחול אחד לבא אחריו. שמענו בקשר את נתן שואל את אמנון רשף המח"ט "איפה אתה רוצה אותי"? אמנון ענה "תגיע לכחול תדווח" (הכחול הוא נצנץ כחול שסימן את ציר ההתקדמות החטיבתי), שוב שאלה ואותה תשובה: תגיע לכחול תדווח. ברגע מסויים הנ.נ (נושאת נשק – "קומנדקר") שלנו התחיל להתחפר, הודעתי לנתן שאיננו יכולים להתקדם . נתן הורה לנו להישאר במקום ובעת הצורך לשמש עורף רפואי לגדוד המפוצל. אני התנגדתי ודרשתי להתקדם עם הגדוד כי "לא משאירים גדוד בלי תאג"ד". ממילא אף נפגע לא יגיע אלינו באמצע החולות של שום מקום. חושך, לילה, אין מפה, אין ציוד לראיית לילה, הנשק שבידינו –עוזים. לא ידענו כלום חוץ מנצנצים כחולים ומכשיר קשר ותסכול של מחופרים בחולות.
התא"גד היה מחופר בחול ואני זעקתי לנתן לחלץ אותי. נתן הציע לי לקחת איתי שני חובשים לעלות לזחל"ד של יוני קפלן ודובל'ה, החובש הגדודי, עם שאר החובשים ישארו על ה נ.נ. ויחכו לבוקר.
יוני קפלן וחייליו שמחו לקבל אותי ואת שני החובשים - אילן ויינר ועזריאל לוקץ' לזחל"ד. זרקנו פנימה את תרמילי התאג"ד, אלונקות וציוד חבישה בנוסף לציוד הרפואי בחגורים שלנו. כל חובש נשא 2 תיקי צד על חגורו. קפצנו פנימה, לא לפני שזרקתי לדבל'ה, "נסו להיחלץ ותרדפו אחרינו". איזה מזל שנשארו מאחור.

הזחל"ד של יוני יצא לדרכו והשתלב בשיירה הגדודית. שאלתי בקול רם : "מי המפקד כאן"? ענו לי בצחוק במקהלה : " אתה דוקטור!" לא הכרנו אף אחד מכוח החה"ן מלבד את מפקדו עמי יעל אקסלרוד שהיה בזחל"ד (זחל למחצה דיזל) אחר. לא נוח לצאת לקרב עם לוחמים שאינך מכיר, מה עוד  שאתה אינך יודע לאן אתה נוסע , תכנית, מודיעין, כלום. "תגיע לכחול תדווח" אמר אמנון רשף המ"חט. כך כל  הזמן ולכן אינך יודע מהיכן תפתח הרעה. אבל יש על מי לסמוך. מח"ט 14 נלחם בשטח כבר 9 ימים, הגדודים שלו לחמו כנמרים והקיזו דם רב, ואריק הוא אריק, יש על מי לסמוך. הגענו לצומת "לכסיקון"-"טרטור". עומדים טנקים פרוסי שרשרת ומבטי הצוות מערבה וצפונה לכיוון החווה הסינית. "למה אינכם זזים?" אני שואל אותם, "כי איננו יכולים, אנחנו על שדה מוקשים..."

אילן ויינר:
נסענו אחרי הזחל"דים (זחל למחצה דיזל) עם הקומנדקר, בשלב מסוים ד"ר הדס צועק: " לוקץ וויינר בואו איתי השאר נשארים". קפצנו אחריו על הזחל"ד, לא ידעתי היכן אני נמצא ומי החיילים שאליהם הצטרפתי. נסענו בחולות (ציר "כספי") והגענו לצומת "לכסיקון"-"טרטור" ושם עמדנו. ד"ר הדס גוער בי "אל תירדם" אך על אף ההפגזות אני נרדם מידי פעם. לקראת השעה 03:30 בבוקר אני יורד מהזחל"ד ורואה דמות טנקיסט מתקדמת לכיווני, על אף האור המועט שנבע מהטנקים הבוערים בצומת, אני מזהה את דובל'ה, ידידי מהעבר, הנמצא בקורס קציני שריון, חניך צעיר ממני במספר שנים "בגוש הצופים הקשישים", גם הוא מזהה אותי וצועק אלי: "החלפתי כבר 3 טנקים, כולם נהרגו..." המראה של דובל'ה יוצא מהתופת, איני שוכח עד היום וכנראה דמותו תוביל אותי עד יום מותי.

ד"ר נפתלי הדס:
אט אט החלו לזרום נפגעים – הולכים. שיריונאים ולוחמי סיירת "שקד" (יחידה 424) ושאלו היכן התאג"ד. טיפלנו בראשונים. לא רציתי לפתוח תרמילים כי כל רגע עמדנו לזוז, לא היה לי מושג על תאג"דים שכנים, אם נמצאו בכלל באיזור. בקשתי, באמצעות מפקדת הגדוד, מהאוגדה להכניס פלר"ק (פלוגת רפואה קידמית) למעוז "מצמד" שהיה לידנו ועמד ריק בשממונו, על מנת לשמש לנו עורף רפואי ולאחר שעתיים הגיעה מחלקת רפואה והתמקמה במעוז ואנו הפנינו את הנפגעים לשם. אינני זוכר אם מיד נודע לי או שהתברר לי אח"כ שהרופא במעוז הוא רופא עור ומין. טוב , יותר טוב  מכלום, בכל זאת רופא וחובשים.
לקראת השעה 04:30, השחר עדיין לא עלה , חושך מדומה והמון אש, טנקים בוערים ממערב וצפון. ויינר ולוקץ' החובשים יושבים במרכז הזחל"ד (זחל למחצה דיזל) ואני עומד וצופה מערבה ועיני תרות אחר נקודות לפריסת "התאג"ד" שלי (רופא ושני חובשים!).
אנחנו זזים על ציר "טרטור" צפונה על מנת לנקות את הדרך בה אמור  לעבור ,גשר הגלילים", כך ידעתי. גם ידעתי שעמי, מ"פ הסיירת עם הג'יפים שלו מובילים את הטנקים שסוחבים אחריהם את חלקי הגשר שנקרע לגזרים. כך ידעתי. היום אני יודע שטעיתי. אנחנו נכנסים לאיזור "החווה הסינית" ותעלותיה. עברנו שני טנקים בוערים. אחד מהם של גדעון גלעדי. שקט הס. בעיני אני מחפש נקודות אפשריות לפריסת "מיני התאג"ד" ברגע שנצטרך לטפל בנפגעים. אילן ולוקץ' החובשים יושבים על רצפת הזחל"ד על הציוד הרפואי ומנמנמים. כעבור כ-2 ק"מ מצומת "טרטור"-"לכסיקון" מזרחה ב,סגול" 43 דמדומי השחר הופכים לפתע למערבולת אש. טילי סאגר מועפים אלינו כאלומות אש, ירי טנקים ונק"ל (נשק קל) והזחל"ד שלנו יחד עם זחל"דים נוספים של הגדוד עולים  באש. קופצים החוצה, יש פצועים. לוקץ' החובש נפגע בזרועו, רויטר התותחן בגב, איצקוביץ' ברגליו. לוקץ' נחבש ע"י אילן, למרות פציעתו, הוא יורה מהעוזי לעבר מחלקה מצרית שמסתערת עלינו באש וצעקות: "עליהום, אטבח אל יהוד". לוקץ' רוצה להסתער על המצרים לבדו, אילן מונע זאת ממנו ושולח אותו אל המ"מ יוני קפלן המארגן את שאר הכח לתפוס עמדות הגנה. איצקוביץ' הפצוע נישא ע"י אילן גם הוא אל חבריו ואני גורר יחד עם חייל נוסף את רויטר המשותק אל מאחורי הזחל"ד, אך תוך כדי גרירה נפגע רויטר בראשו ונהרג. אני עולה שוב על הזחל"ד הבוער ובודק  באם נשאר שם מי מהלוחמים אך איני רואה דבר מלבד להבות אש. המצרים מתקרבים, וצריך להסתלק מהר, הם עשרות מטרים מאתנו.

אילן ויינר:
נכנסנו לצומת בסביבות השעה 04:30 בבוקר, מתקדמים על הציר. אני ישבתי על הדופן החיצונית של הזחל"ד (זחל למחצה דיזל) כשאני אומר בליבי אם ניפגע, אוכל מיד לקפוץ מהזחל"ד ואולי כך להינצל... עברו מספר דקות ואש תופת נפתחת אלינו. אנו לא מצליחים להשיב אש אפקטיבית ולפתע אני רואה כדור אש מתקדם אלינו ופוגע בחזית הזחל"ד מאחור. אני מיד קופץ (ישבתי על הדופן..) כשהעוזי ותיק המצלמה שלי על צווארי. אני מבחין כי לוקץ' קופץ גם הוא מהזחל"ד ואחר מתברר כי נפגע בזרוע ע"י כדור. לוקץ' צועק לד"ר הדס: "נפגעתי". אני מגיע אליו, מרגיע אותו ומוריד מצווארי משולש רפואי שאיתו הלכתי כל המלחמה ועם משולש זה אני חובש אותו והוא מצטרף לכוחות שיוני קפלן ז"ל ארגן לנסיגה.  לאחר הטיפול בלוקץ', אני חובר לד"ר הדס בחזית הזחל"ד הבוער. המצרים יורים אש תופת ואני מבחין בד"ר הדס עולה על דופן הזחל"ד  ובודק כי לא נשארו בו חיילים חיים.
אני עובר לצד האחורי של הזחל"ד ואומר בליבי (מאחר ולא ידעתי היכן אני נמצא) "ניסוג לצד כשהערבים מאחור". על יד הזחל"ד אני נתקל באיצקוביץ, אותו לא הכרתי קודם. איצקוביץ פצוע ברגל ולא מסוגל לסגת. אני תומך בוא והדבר אינו קל, הבחור גובהו 1.90 ס"מ בריא גוף ולסחוב ג'לובת כזה בחול הטובעני כשהמצרים יוצאים לעברינו ויורים אש תופת, הכדורים עוברים ליד הראש ולצידי בגוף ואני שומע את הצעקות שלהם "אטבח אל יהוד" ומצד שני איצקוביץ מבקש ממני שלא אעזוב אותו, הדילמה קשה וכמובן שאני סוחב אותו כשלימיני ד"ר הדס סוחב את רוייטר עד שרוייטר נפגע בראש ונהרג. כך אנו מוצאים את עצמינו ד"ר הדס, איצקוביץ ואנוכי עוזבים את המתחם לבדנו.

ד"ר נפתלי הדס:
לפתע נשמעים קולות זחל"מים (זחל למחצה) לכיוון שלנו , היו אלה הזחל"דים (זחל למחצה דיזל) של שונרי שחזרו אלינו. אנו רואים זחל"דים שנסעו אחרינו עולים גם הם באש.
כשהמצרים נוכחים לדעת שכוחות תגבור בדרך אלינו הם רצים חזרה לעמדות המחופרות שלהם וכך אנחנו נסוגים מבלי שהאויב ירדוף אותנו. כולנו מתחברים ליוני כשהוא מוביל את הכוח מזרחה לכיוון ציר "עכביש", תוך חיפוש אחר תעלות ההשקיה העמוקות של "החוה הסינית". עוד אנחנו פוסעים מזרחה וטנק מצרי שועט לעברנו ומאיים על היחידה שלנו. תוך רגעים יורד על האזור כולו ענן סמיך והראות הופכת לאפס, כמו שכתוב בתורה "וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם". כולנו נשכבים על האדמה. הטנק עובר וממשיך עד לצומת "טרטור" ושם הוא נפגע ישירות מטנק שלנו מטווח אפס .
עם עלות הענן והשמיים התבהרו קמנו , המשכנו ללכת, חצינו את ציר "עכביש" והגענו לתעלות. נכנסנו ונחנו.
כעבור מספר שעות שעט לעברנו גדוד טנקים של עמי מורג. עם התקרבותו אלינו נפתחה אליו אש ממארב של טילי סאגר, הראשונים עלו באש, עמי נסוג ואנו טיפלנו בנפגעיו במעט הציוד הרפואי שהייה בתיקי הצד של החובשים.

אילן ויינר:
חצינו את ציר עכביש בנסיגה מהחווה הסינית ומצאנו מנוחה בבקעה קטנה לצידי הציר. ופתאום אנו שומעים טנק מתקרב אלינו, הבנתי מיד כי הטנק  הוא מצרי מאחר  והציר היה חסום ע"י כוחות מצריים שחסמו אותו בעזרת טילי הסאגרים שלהם. מצבינו היה בכי רע ולפתע ירד ענן , מכסה אותנו והטנק ממשיך לנסוע הלאה, האם נס אלוהים הדבר? שני ניסים בלילה אחד? אנו יוצאים מהמתחם ומתחילים להיתקל בפצועים מהשריון ואין כוחות רפואיים בסביבה שיטפלו בהם. ד"ר הדס ואנוכי מטפלים כמיטב יכולתנו ובציוד הדל שהיה לי בתרמילי החובש שהיו לצידי. במקום זה חוויתי לראות לראשונה בחיי  קטיעת רגל, חוויה מסעירה שלא עוזבת אותי עד היום.

ד"ר נפתלי הדס:
לאחר מספר שעות הגיע אלינו טנק ללא צריח שהעמיס פצועים וגם אליו נורו טילים, אך הוא חמק מהם ודהר בתעלות.
אחר הצהריים של אותו יום חבר אלינו הסמג"ד אימרי רון עם הרכבים הקלים של הסיירת וחילץ אותנו ממארב הטילים המצרי. נתכנסנו בטסה. התאג"ד כולו התקבץ מחדש, לוקץ' והפצועים האחרים הועברו לפלוגה הכרורגית בבונקר במקום. כך גם הפצועים של שונרי, הטנקיסטים והאחרים. קבלנו מהפלוגה הכרורגית תרמילי תאג"ד חדשים במקום אלה שעלו באש. הלילה הטיב עמנו ולמחרת בבקר 17/10/1973 שבנו לצומת "טרטור" שהופגז. עלינו על גשר ה"תמסחים" ועברנו למערב התעלה אל מחנות אבו סולטן והתמקמנו בדיר סואר אשר על האגם המר הגדול. התחפרנו ונכנסנו לאדמה.
ההפגזות שספגנו היו קשות מנשוא. קשה היה לקום מהשוחות לטפל בנפגעים. אך עד מהרה אזל הציוד הרפואי שלנו. ערן דולב , המר"פ (מפקד רפואה פיקודי) שלח לנו נגמ"ש (נושא גייסות משוריין) מלא ציוד שהועבר בתעלה ע"י הס"גים (סירות גומי) של השייטת. החיפוי שקבלנו בעת הטיפול בפצועים היה מהטנקים של המח"ט חיים ארז וסגן האוגדונר של ברן- דוביק תמרי.

אילן ויינר:
עברנו לצידה המערבי של התעלה, למחנות אבו סולטן. התמקמנו ללינת לילה כשאין אנו צופים את אשר עומד להתרחש במהלך השעות הבאות. התחילה הפגזה כבדה לאחר שהמצרים הבחינו כי כוחות צה"ל עברו את התעלה. התחלנו לחפור בעזרת האתים המתקפלים שוחות אישיות, פעם ראשונה לאחר הטירונות הודינו לאל כי לקחנו איתנו את האתים. לאחר חפירה מאומצת תוך הפגזה כבדה אנו שוכבים בשוחות ואני מתחיל להרגיש שאני מזיע, בחוץ קור מדברי של חורף ואני מזיע, מזיע מפחד !!
עובר זמן מה ומתחילים להגיע הפצועים הראשונים. הפחד משתק את הגוף, השכל הישר אומר לך על תצא מהשוחה, אך הנה מרעים קולו של ד"ר הדס: "יש פצועים לקום לטפל" והוא הראשון שקם לטפל תחת אש תופת בלתי פוסקת.
במחנה זה היה ממוקם בית קולנוע גדול של המצרים. ד"ר הדס לא נתן לנו להתארגן במקום באומרו כי מבנה גדול ימשוך את אש המצרים. עזבנו את הכפר דיר סואר  והתמקמנו לאורך הדרך על ציר "חיפה". לימים נודע לנו כי בקולנוע התמקם בית חולים שדה שחטף פגיעות ישירות ו – 23 רופאים, חובשים ונהגים נהרגו.....

ד"ר נפתלי הדס:
17/10-19/10/1973 כעבור  כיומיים של לחימה במחנות אבו סולטן, בסיסי טילים ומ"כמ מצריים  יצאנו לעקוף את המחנות לכיוון סרפאום על ציר "סקרנות" ומשם לציר "חבית" כשמפקדת האוגדה של אריק אחרינו. כקילומטר לפני סרפאום חצתה דרך העפר ("ורדית") גבעה מבותרת (מתחם "אורחה") שהפכה למוצב מצרי. נשארנו ,התאג"ד, בגבעה המבותרת כעורף לגדוד ששעט קדימה לסרפאום לאחר הקרב המר בו נלחמו קודם לכן צנחני חטיבה 623 בראשותו של דני מט (אסא קדמוני) והתמקם ללילה במקום. שונרי שלח אלינו זחל"ד עם לוחמים מפלוגת החה"ן על מנת להגן על התאג"ד.
עם עלות השחר של 19/10/1973 השומרים שמים לב שארבע עשר לוחמי קומנדו מצריים מתקרבים אלינו (נוכחנו על היותם כאלה אח"כ על פי אבזמי החגורות שלהם: השדים האדומים המוצנחים) וכשהיו קרובים השליכו רימונים על השומרים בראש הגבעה. הרימונים חזרו והתגלגלו אליהם ופצעו אותם. התפתח קרב בין הכוחות שנמשך זמן קצר ובסופו נמנו מהכוח המצרי 5  הרוגים , 5 פצועים ו 4 שבויים. פתחנו תאג"ד, טפלנו בפצועים המצריים, הבאנו משאית שלל מצרית ושלחנו את כולם למכלאת השבויים בפאיד.
לאחר הארוע התקדמנו וחנינו במרפאה מצרית בסרפאום כשהגדוד מטהר רמפות ואת אזור תעלת המים המתוקים הזורמת מקביל ומערבית לתעלת סואץ. שהינו שם יום ולמחרת בבקר 20/10/1973 קבלנו הודעה על נפגעים שלנו מאש קומנדו מצרי. זינקנו למקום ונפגשנו במקום עם תאג"ד מחטיבה 623 שהגיע גם הוא בראשותו של ד"ר עומרי לרנאו.
במקום היו מעל 20 נפגעים ביניהם היו במצב קשה מאוד – קצין המודיעין שלנו דוד איתיאל והחובש הפלוגתי של הסיירת יוחנן פורמן. לאחר הטיפול הראשוני פינינו את הנפגעים למרפאה בסרפאום ולאחר טיפול נוסף כולם פונו 10 ק"מ אחורה בציר "ורדית" ומשם במסוקים לבית החולים ברפידים.

אילן ויינר:
התמקמנו במבנה המצרי ששימש כנראה פלוגת מפקדה מאחר ומצאנו במבנה קיטבקים מצריים. טיפלנו במקום בפצועים רבים, המקום היה נוח לטיפול ומחלקת ג'יפים שמרה אלינו מאחר והינו קרובים לשדה האש. במקום זה טיפלנו בשני פצועים קשים במיוחד. האחד דוד איתיאל ז"ל. דוד הגיע לתאג"ד לאחר שהזחל"ד (זחל למחצה דיזל)  שלו חטף פגיעה ישירה. הוא נפצע באזור הבטן, כל האזור היה מרוטש. ניקינו לו את המקום עם אינפוזיה הנחתי לו בתחבושת גדולה סגורה בתוך החלל שנוצר, דוד קיבל אינפוזיה בכול יד ( כל פצוע פונה מהתאג"ד שלנו עם אינפוזיה בכול יד !!) ופונה. לצערי דוד אתיאל נפטר בבית החולים איכילוב כעבור 10 ימים מזיהום בדם. הרופאים בבית החולים ציינו כי מצאו אסימון ליד שלפוחית השתן שלו.
את הפצוע השני, פורמן, יצאנו לקבל מחוץ לתאג"ד. הודיעו לנו בקשר כי פורמן נפצע, המרחק בין שדה האש לתאג"ד היה קצר, אנו ממתינים ופורמן לא מגיע. ד"ר הדס מחליט לצאת לקראתו ולמצוא אותו. מצאנו אותו בתאג"ד שכן ללא טיפול. העמסנו את פורמן על הזחל"ד שלנו ולקחנו אותו לתאג"ד. פורמן נפצע בלסת ובצואר. סגרתי לו עם פאנים כלי דם שנראו מדממים בלסת וד"ר הדס במבצע ראוי לציון הכניס לו טובוס דרך האף לגרון ולריאות. פעולה שמצליחה בתנאי בית חולים פעם ב-.. למזלו של פורמן הפעולה הצליחה ומיד ניתן היה לראות כי הוא מתחיל לנשום אוויר בצורה סבירה. לאחר הפעולה של ד"ר הדס הכנסתי לחור שנוצר בלסת תחבושת אישית סגורה, חבשנו ופינינו.

ד"ר נפתלי הדס:
התאג"ד המשיך להתקדם עם הגדוד לכיוון איסמעיליה על ציר "מסכה". עקפנו את הרמפה "פוקסטרוט"  וחנינו במטע מנגו. תוך הפגזות מסיביות עלינו קבלנו נפגעים רבים, עשרות , ביניהם הרוגים מהכוח שלנו וגם מכוחות שהיו ת"פ שלנו: מהגדוד של קצ'ה ומכוח שמוליק ארד (סדירים מגדוד  890) שהסתערו על ה"פוקסטרוט" ו"החיץ החקלאי".

אילן ויינר:
במטע המנגו טיפלנו בפצועים רבים, היה לחץ מאחר וסה"כ היינו 4 חובשים והרופא וזרם הפצועים לא הפסיק להגיע, חלקם פצועים קשים מאוד שמותם היה צפוי בכל רגע. טיפלנו בכולם. במקום זה חווינו את הפצוע הראשון והיחיד במלחמה שנפטר בתאג"ד . הפצוע מהגדוד של קצ'ה הגיע לתאג"ד עם פציעת חזה קשה אשר טופל כרורגית ונותח במקום תוך הפגזות. לא היה פינוי אווירי מהתאג"ד כי היינו מוקפים ע"י חיילי קומנדו מצריים. הזמן עבר, לאחר כשעתיים הפצוע נפטר לנו בידיים. הוא היה הפצוע היחידי במלחמה שנפטר בתאג"ד.

ד"ר נפתלי הדס:
21/10/1973 משנסתיים הקרב וחזר השקט, נמצאנו עומדים בפרברי איסמעיליה בהפסקת אש. מסרנו את הפיקוד לגדוד של קצ'ה או של אפרים ברנד ואנו חזרנו לשמור על הגשרים: "גשר הגלילים" וגשר ה"תמסחים" על ציר "טסט".
ב 24/10/1073  הוחלט להטיס את "שארית" הגדוד שלנו אליו הצטרפה פלוגת התול"ר אל מרומי ג'אבל עתקה. הגענו לפאיד ומשם לעתקה.
בעתקה נחנו , החלפנו כוח.
כעבור מספר ימים חזרנו לפאיד ומשם צפונה חזרה לחטיבת האם שלנו 317 שלחמה בצפון, בגזרה הסורית. שהינו זמן מה בבית הספר למ"כים באזור כרמיאל ומשם עלינו לרמת הגולן לתפוס מספר תלים מול הצבא הסורי המובס.
מפקדת הגדוד עם התאג"ד התמקמו בכפר חימרית כשהתאג"ד בונה משוריין רוסי BTR  מקורה וסגור ונע בין המוצבים שעל התלים. שוב הרוגים וחולים, שלג, קור, חיי שגרה, הפגזות ספורדיות וכוננויות. מתווספים חובשים נוספים ורופא מחליף כדי שנוכל לצאת לחופשות, החובש יענקל'ה מרן-מור מתחתן עם בחירת לבו בטקס צבאי מלא במפקדת החטיבה בג'בע .כפי שנאמר
"השמש זורחת, השיטה פורחת והשוחט שוחט".
בערב פסח 1974 השתחרר הגדוד באוהלו שעל שפת הכנרת ואתו התאג"ד.
המון הרוגים, המון פצועים, הגדוד פוזר לכל עבר ומפקדת הגדוד צורפה לחטיבת צנחני המילואים חדשה של פקוד דרום ולאחר הקמתו "זקני" מפקדת הגדוד עזבו את המערך הלוחם.
חובשי התאג"ד, כולל לוקץ' הפצוע שחזר למערך הלוחם והרופא המשיכו במסגרת חטיבה 317 ולחמו גם במלחמת של"ג.

אילן ויינר:
בסיכום, כשאני בוחן את התנהלות התאג"ד במלחמת יום הכיפורים עולות בזיכרוני פעולות שונות ואירועים שהיו לחם חוקינו בכול השנים לפני פרוץ המלחמה. למזלם של חיילי הגדוד ולמזלנו אנו , חיילי התאג"ד מהיום הראשון באימון ההקמה ברמת הגולן פעלו כצוות מאומן. התאמנו בכול הזדמנות, החדירו בנו יכולות מקצועיות שהוכיחו את עצמם במלחמה, שוחחנו כיצד על התאג"ד לפעול בקרב והיכן יש למקם אותו. ישנו באותו חדר בזמן האימונים, בבט"ש בעזה ובמטולה. בשעת מבחן היה הדבר לעזר ונראה לי כי עמדנו במבחן בהצלחה.

ד"ר נפתלי הדס:
 ב"חווה הסינית" איבדנו את  חברינו חנוך ודודו אהרון, עמייעל אקסלרוד, אברהם בנימין, גדעון הלוי, יחיאל זיביל, רפי כהן, שמשון כוכב, איתן מלכין, יורם נעמן, מיכאל פטר, יוסי פיקסמן, דני פלד, חיים פרבר, פיני פרישברג, גדעון קפטן, מנחם רוזנברג, יצחק רויטר, זאביק שדה, יחיאל שונרי, יגאל שילוני, ישראל שינדלר, אילן שפירא, דוד שפר. במחנות אבו סולטן  נפל יהודה ליש.
בחיץ החקלאי איבדנו את דוד איתיאל, שוקי בן שלום, אברהמל'ה ניישטיין, יוני קפלן, רמי רויף, נמרוד שרון. שלמה מישלוב נפצע, שותק במרבית גופו ונפטר כעבור מספר שנים בקיבוצו, "נגבה". 
ברמת הגולן למרגלות חאן ארנבה אבדנו את חיילי החה"ן הצפוני נחמן גנץ, דניאל חודוש, חנן יהלום, בנימין לינדר, אריה קולן, אבינועם רימון, צבי שינדל, משה ששון, קלוד תורג'מן, עזרא מועלם, ניסים עמיחי, אפרים קליין, עופר רדלר. ובהתשה ברמת הגולן נפלו שמואל בוטנרו וניסים לוגסי זכרונם לברכה.
התאג"ד טיפל בכ-120 נפגעים רובם בין ה 15 ל 21 באוקטובר 1973 מיחידות צנחנים, שריון, נח"ל, "שקד" ומיחידות שונות שנקרו בדרכנו.
התמונות המצורפות צולמו ע"י: נמרוד שרון ז"ל, יגאל שילוני ז"ל , אילן ויינר וד"ר נפתלי הדס
לקוראים - אם טעינו או לא דייקנו בכתיבה עם כולם הסליחה. עברו מאז 36 שנים.

 

ספטמבר  2009

 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
תגובות
1. יהודה חי (27/9/2009 10:42:12)
2. שלמה רוטשילד (28/10/2011 13:05:19)
3. 
הפרטים בנוגע לשלמה מישלוב תוקנו בהתאם להערתך
מערכת האתר (3/11/2011 20:36:11)
בניית אתרים