...בין המעוזים שאליהם התקשרתי היה מעוז "פורקן", שמפקדו היה - רס"ן מאיר (מאירק'ה) ויזל. מאירק'ה בדק עמי את האפשרות שיחולץ בו בלילה. הבהרתי לו את המצב – את העובדה שבין כוחותינו ובין המעוז חוצצת דיווזיה מצרית עם אלפי חיילים מצריים, ואת הקשיים האובייקטיביים בשיגור כוח חילוץ דרך מערכי האויב הדיוויזיוניים, עם כל הסיכון הכרוך באובדן חיי אדם רבים...
...בהגיענו למפקדה ולמרות שהאחריות על מעוזי התעלה כבר לא הייתה מוטלת עלינו, ביקש אמנון רשף המח"ט ליצור קשר עם המעוזים. בקשתו זו של אמנון אותי לא הפתיעה כי כל אחד מאתנו, חש בתוככי ליבו ונפשו כי הנו חלק מהם וגורלם והקורה עמם היו חשובים לנו...
מעבר לכל – לרצוננו להמשיך לחיות, להגן על המעוז, להשהות התקפת המצרים עד להגעת התגבורת ממזרח – ברור לנו – לילדי פלוגה ג' שבטנקים – כי משימתנו החשובה ביותר הינה ההגנה על ציר הג'ידי – אותו מעבר טנקים יחיד בין צוקי סיני בגזרתנו...
פלוגה ז' - "זיגי" לחמה לכל אורך המלחמה והשתתפה בכל הקרבות המשמעותיים במסגרת גדוד 79/ 196 חטיבה 14. אחד משיאי הלחימה או נכון לומר שיאם של הקרבות היה בפריצה ל"חווה הסינית".
צומת "טרטור"-"לכסיקון" גבה מחיר דמים יקר מחטיבה 14 באותו לילה של ה 15-16 לאוקטובר 1973. הצומת חסם את ציר "לכסיקון" ואת ציר "טרטור" דרכו אמור היה להגיע "גשר הגלילים" כדי שישמש בצליחת התעלה. גדוד סיור 87 יצא לתקוף את הצומת מ"טרטור" 50 הממוקם כ- 2 ק"מ מערבית לצומת...
נוהל הגיוס באותם זמנים היה מסורבל מאד, האוטובוס שאסף אותי בכניסה למושב משמרת "הסתובב" בכל רחבי השרון ולכן הגענו לימ"ח (מחסני החירום) בשדה תימן, שליד באר שבע, לאחר חצות, כשבדרך אנחנו מאיצים בנהג האוטובוס שיסע מהר יותר משום ש"חששנו" שנאחר ונפספס את המלחמה...
סיפור המלחמה של דני קריאף הינו סיפור אישי, נרחב, מקיף, מרתק, חשוב ומשקף את קורות מלחמת יום הכיפורים מנקודת ראותו האישית של דני כמפקד מחלקת טנקים במלחמה.
דני מתאר, בדרכו הייחודית ובסגנונו האישי, את שחווה וראה במלחמה וזאת תוך הרחבה והתפרשות לסיפור הלחימה העל מחלקתי – הפלוגתי, הגדודי והחטיבתי. תוך כדי קריאת סיפורו האישי, מתרשמים, ללא כל צל של ספק, כי דני חי עד עצם היום הזה את מלחמת יום הכיפורים "הזורמת בעורקיו"...
מלוחמיו האגדיים של צה"ל. מוותיקי הצנחנים, ממקימי סיירת מטכ"ל, מ"פ סיור ומג"ד סיור. השתתף בעשרות פעולות קרביות. קיבל צל"ש אלוף פיקוד הדרום על קרב המיתלה במבצע קדש - 1956
ביום שבת, שישה באוקטובר 1973 בצהריים, עלינו אורי ואני לנגמ"ש 9 [כיתת חימוש פלוגתית]. אני לתא הנהג ואורי לתא המפקד, אני עם הסטיקים ביד ואורי עם "עוזי". ללא חיילים בתא הלוחמים, ללא "אפס חמש" [מקלע כבד 12.7 מ"מ], ללא "מאג" [מקלע בינוני], ללא מכשיר קשר שיאפשר לנו קשר חוץ. רק קשר פנים, ביני לבין אורי, ומבטים...
ב-5 באוקטובר נכנסה הפלוגה לכוננות כפי שהוכרזה בכל יחידות צה"ל. החברה נקראו לחזור מהבית, ועד הצהריים חזרו לבסיס.
ניגשנו לאכול ארוחה מפסקת. כמה חברה התלוצצו "אולי המצרים חושבים בתרגיל שהם עורכים לחצות את התעלה" – איש לא לקח באותן שעות את הבדיחה ברצינות...
...לפתע נשמעות דפיקות חלשות וקצובות על הקיר. מיד נדרכתי. זה ממש כמו בספר "הפרפר" (אותו קראתי בתיכון) ...אני דופק דפיקה אחת ומקבל דפיקה מהצד שכנגד..שתי דפיקות..שתי דפיקות..שלוש... וכן הלאה. שיחה של של סדרות וקצב, חלש וחזק, שפה של ממש, שפה פרטית של שניים. כך מתחילה תקשורת ביני לבין מישהו מצידו השני של הקיר...
...סעיד צעד קדימה ונבלע בתוך נקיקי קרקע למרגלות ההר, עקבתי אחריו בארבע עיניים, הזמן עבר, הוא לא חזר ואנו המתנו לו בכיליון עיניים. לאחר כ-20 דקות, כאשר לא היה כל סימן ממנו, התחלנו לקרוא ולצעוק בשמו אך ללא מענה...
למרות שמקצועי האזרחי מבוסס על כתיבת ספרים ומאמרים, אני נדהם להיווכח שבמשך 33 שנים לא כתבתי ולו מילה אחת על חוויותיי במשך המלחמה; לא על הצלקות הנפשיות, לא על הדילמות האתיות שנותרו בי לאחריה, ובעיקר – לא על הצורך הנפשי לשריין את כל מנגנוני ההגנה כדי להתמודד עם המשך חיי...
.jpg)
.jpg)
