פורסם בעיתון "מקור ראשון" 16.10.2008.
הועתק ברשות מאתר מקור ראשון.
כבכל שנה, אנשים אינטליגנטים מנסים לנתח את מרכיבי ההפתעה. בייחוד אם אלה אנשים שחוו אותה באוקטובר 73'. היום הייתי מוסיף לבעיה גם את עצם היכולת להיות מופתע. הרי היו לחברה הישראלית עוד הזדמנויות להיות מופתעת מאז מלחמת יום כיפור, אבל אתה רואה שיש סוג מסוים של אנשים, בעלי עיקשות מיוחדת, ששום דבר לא מסוגל להפתיע אותם. אם אתה לא מסוגל להיות מופתע מזה שכך וכך קורה, אתה לא מסוגל אחר כך להסיק מסקנות ולהפיק לקחים לעתיד. באליטה הישראלית לפחות זה בולט מאוד, ולכן באופן פרדוקסלי וקצת מוזר, אני חושב ש-35 שנה אחרי הפתעת אוקטובר חשוב לנצור את אותה הפתעה. ההפתעה היא מצב נפשי ביסודו שאם אתה לא קורס בגללו, יש לך סיכוי להשתנות.
באוקטובר 73' ההפתעה "המודיעינית" כביכול היתה ביסודה כשל הדמיון. אחרי כל הפרטים שהתגלו, אחרי כל המחקרים ואחרי כל מה שנלמד על פרוץ מלחמת יום כיפור – בסופו של דבר הבסיס לכך שצה"ל ועם ישראל כל כך הופתעו הוא חוסר היכולת לדמיין התקפה כללית, בו זמנית, של שני צבאות גדולים על המדינה. ולא רק זאת, אלא התקפה שבאה אחרי יותר משלוש שנים של רגיעה בקווי החזית. הטבע האנושי נכנע למומנטום של שלווה ונורמליות. כך בסופו של דבר אתה חוזר למה שהיה כל כך מובן מאליו לגבי מהות ההפתעה בעת התרחשותה.
המומנטום של השלווה גורף איתו את כולם. הוא מאפשר לכל העובדות ולכל הנקודות, גם אחרי שמחברים ביניהן את הקו, להישאר בגדר של תמונה חתומה ולא מפוענחת. כשל הדמיון הוא כזה, שגם שעות רבות אחרי תחילת המלחמה עוד היו מפקדים שבכלל לא הבינו שזו "מלחמה" וחיו בתחושה שזה איזשהו "יום קרב" כפי שקראו לזה אז, או תחילתה של מלחמת התשה. הכל בתחילתה של מלחמה נראה בלתי מובן ובלתי ייאמן. לא ייאמן שהאנשים ששוכבים להם בסטלבט כזה על התל הם חיילי צה"ל והם כבר מתים. רק מעטים, כאלה שיכלו לצייר לעצמם כיצד זה ייראה בעיקר על סמך ניסיונם במלחמות קודמות, קלטו שההצגה נפתחה, מסך הדמים עלה, והנה זה קורה, הם שוב נכנסים לממלכת הערפל של אבק ועשן ואש. רק לאחרונה היתה לנו דוגמה למצב הנפשי-צבאי הזה. אפילו אחרי שמלחמת לבנון 2 הסתיימה, ממשלת ישראל עוד לא לגמרי תפסה ועוד לא הכירה בכך שזו היתה מלחמה. זוכרים את ועדת השמות?
בישראל של 73' היו שתי מפלגות מודיעיניות שכל אחת מהן כשלה בדרכה במתן ההתרעה. כך לפחות אני קורא את הדברים במבט מהיום, ועל קריאת התמונה בצורה כזאת צריך להגיד תודה לראש אמ"ן דאז אלי זעירא, שהוא בעצם זה שחשף את חלקו של ראש המוסד צבי זמיר במחדל הכללי. מפלגה אחת היתה של הציר משה דיין-אלי זעירא; המפלגה השנייה היתה של הציר זמיר-גולדה. אם היה מחדל של גולדה מאיר, הוא בכך שחסרה לה היכולת המקצועית האינטלקטואלית לעשות שקלול של המידע של אמ"ן ביחד עם המידע של המוסד כדי לגבש תפיסה משלה. לאלה שישבו ליד אוזנה יש אחריות רבה לכך.
לאור זאת, אפשר לתהות אם ההליכים המשפטיים שיזמו זמיר וחבריו נגד אלי זעירא נובעים מכעסם על חשיפת זהותו של הסוכן אשרף מרואן, או מחשיפת זהותו של אחד האחראים למחדל המודיעיני. צריך להבין שבמשך כל השנים, כל הוויכוח על המחדל המודיעיני התנהל על ידי אנשים שלא היו מודעים בכלל לקיומו של מקור מודיעיני כל כך בכיר ודומיננטי כמו מרואן. אך יותר מזאת, גם אחרי שהתחילו לדבר על כך, בייחוד מאז שנת השלושים למלחמה, לא היה ברור מה היה משקלו של הסוכן בין שלל המקורות.
בשבילי זו היתה תגלית מהממת ומזעזעת, אחרי שחשבתי שאני יודע הכל, להיווכח כמה עמוק היה השעבוד למוצא פיו של הסוכן. לפי מה ששמעתי בשיחה עם קצין בכיר במודיעין דאז, השעבוד היה כזה שהמידע של אשרף מרואן היה שקול כנגד כל המידע שאמ"ן הביא באמצעות יחידות האיסוף שלו, לרבות היחידה שנקראת היום 8200. אם להשתמש בדימוי של אהוד ברק, השעון המודיעיני הישראלי היה מושלם, לבד מגלגל שיניים אחד שהסתובב הפוך. זה הספיק.
ציר זעירא-דיין פעל, להערכתי, על פי לקחי מלחמת ששת הימים: מלחמות פורצות כשישראל נכנסת למחויבות לאומית וצבאית, כאשר המתיחות עולה לטמפרטורות גבוהות, הפניקה גוברת, מגייסים מילואים ולא ניתן לשחררם. לשיטתו, דיין חי בתחושה של בן-גוריון שישראל הגיבה בקיצוניות במאי 67' ולכן נוצר מצב של אין ברירה. אם עכשיו, אוקטובר 73', לא נגייס מילואים, נמנע כל פרסום בתקשורת על המתיחות בקווים, ואפילו נימנע מתנועה של יחידות סדירות אל העמדות בחזית – יש סבירות "גבוהה" שהמתיחות תתפוגג. הלך הרוח הזה שלט גם בקרב האמריקנים. קיסינג'ר מתאר בזיכרונותיו כי כאשר הגיעו ידיעות ראשונות על התלקחות, רוב הנוכחים בישיבה, ובייחוד שר ההגנה שלזינג'ר, היו בטוחים שישראל תוקפת – כי זה מה שקורה תמיד.
עד היום אין לציבור מידע רציני איזו תשומה הגיעה מצד מפלגת זמיר-גולדה. אנחנו יודעים שהציר הזה היה רופף עד כדי יצירת חלל ריק במשך כמה ימים ערב המלחמה. בשבוע שלפני המלחמה גולדה נעדרה ליומיים בערך, כשנסעה למועצת אירופה ואחר כך לפגישה עם קנצלר אוסטריה קרייסקי. היא חזרה רק ב-3 באוקטובר. בהמשך טס זמיר, ראש המוסד, כדי לפגוש את אשרף מרואן בלונדון במטרה להביא את ההתרעה הסופית למלחמה. הוא נוטרל אפוא לכ-24 שעות. ההתרעה נקלטה בישראל בשבת לפנות בוקר, כעשר שעות לפני פרוץ המלחמה.
הדומיננטיות של דיין וזעירא בתודעת הציבור משכה את האש לכיוונם. החוקרים והכותבים לאורך השנים עסקו בצורה קיבעונית במחדלי יום כיפור. ב-15 השנים האחרונות האובססיה הזאת של מעצבי דעת הקהל סביב יום כיפור באה במובהק על חשבון הצורך לחקור וללמוד את מחדלי שני העשורים האחרונים. אותם מעצבי דעת קהל שבעצמם עוצבו באש ובדמעות של מלחמת יום כיפור הפכו לסוכני מכירות של מחדלים חמורים בני זמננו. משא ומתן עם אש"ף, אוסלו, הנסיגות החד צדדיות. המחדלים האלה, החדשים בהשוואה ליום כיפור, הם במידה רבה תולדה של לקחים היסטוריים שגויים ממלחמת יום כיפור.
תחת אש ובתוך המים
המנהיגות של שרון, הפקפוקים של המטכ"ל, החור השחור בצומת טרטור, גבורת הלוחמים, והכישלונות שרקמו את ההצלחה: מחקר מקיף חדש על מערכת צליחת התעלה
ד"ר עמירם אזוב הוא היסטוריון צבאי המתגורר במשמר-העמק. בימים אלה עומד לצאת לאור כרך נוסף במחקריו על מלחמת יום כיפור, כרך העוסק כולו במערכת הצליחה – מיום 15 באוקטובר 1973 ועד צהרי 18 באוקטובר. כרך קטן, לדבריו, 500 עמודים. הוא ייצא תחילה בהוצאה פנימית לצה"ל, ואזוב לא יודע להגיד אם ייצא גם לקהל הרחב, אף שהדבר חיוני מבחינה ציבורית.
שאלתי אותו אם כשניגש לפני כעשר שנים לחקר המלחמה היו לו תפיסות כלשהן לגביה; האם השתתף בה כלוחם. "הייתי אז בסדיר", הוא מספר, "ונקלעתי לבקעה. רק ביום האחרון של המלחמה הצטרפתי לגדוד נח"ל שעבר את התעלה. בסך הכול הצטלמתי יפה בקילומטר ה-101. לא הייתי תקוע בטראומה של המלחמה. אבל הכרתי חלק מהדברים, ובזמן המחקר חלק מזה החזיר אותי לאחור. הרבה חברים מאוד טובים שלי נהרגו. הגיס שלי נהרג. אבל לא באתי מתוך רגשות מונעים ורצון להוכיח משהו".
עמירם אזוב אומר שבמסגרת המחקר עניין אותו מאוד התפקוד של החפ"ק של אריק שרון. "אריק שרון בספר הזה הוא הכוכב", הוא אומר. "הוא היה איש של מפות. הוא עבד פחות עם קצין האג"ם שלו. יהושע שגיא היה על אוזן ימין שלו ועל האוזן השנייה ישבו החברים שלו, כמו אברשה טמיר וזאב סלוצקי. ניסיתי לעקוב אחר המנהיגות שלו בקרב. והיא היתה מרשימה בצורה יוצאת דופן. אבל לא ניסיתי להכניס את ראשי ליורה הרותחת בשאלה 'מי צודק'. פחות התרשמתי מההחלטות שלו. יחד עם זאת, ההחלטות שקשורות למה לעשות במסגרת התוכנית (של הצליחה) ומה לעשות עם השתבשות התוכנית, תרמו להצלחה". פרט מעניין: לפי תוכנית 'אבירי לב' לצליחת התעלה, העיר סואץ כבר היתה אמורה להיכבש בתוך 24 שעות. בפועל חלף יותר משבוע.
אזוב קובע חד-משמעית: "הפיקוד חשב ב-16 באוקטובר שאריק נכשל. נקודה. גם הערכת המצב של הרמטכ"ל היתה: אוגדה 143 נכשלה. נכון ששני הגדודים שצלחו נחשבו להצלחה, אבל לא מספקת. ופה הניגוד בין שרון לבין הדרג שמעליו. הוא לא ראה זאת כך. הוא ראה את היש. הפיקוד ראה את האין. אבל בסופו של דבר גם הפיקוד ראה את ההצלחה החלקית של שני גדודים בצד השני (צנחנים ושריון) ואמר להמשיך. אני ניסיתי לראות את שני הצדדים. היו רגעים קשים שאני קורא להם צומתי הכרעה. למשל, כשראו שחטיבה 14 נמוגה. הוחלט להשקיע את אוגדה 162 (ברן) בפתיחת הצירים. אבל גם למעלה הם לא חשבו לעצור. הם ראו חששות גדולים. בר-לב וגורודיש אמרו להמשיך. דדו גם, אבל הביע אכזבה גדולה. הוא השתמש בביטויים 'החמצה', 'הזדמנות שלא נוצלה' – אבל אמירות כאלה כבר היו פרי מטען בטן שהיה לו על שרון.
"אנשים אומרים: ההחלטות היו 'פוליטיות'. אבל האמת היא שהם הכירו בכך ששרון היה הכי מתאים למשימה. כולם העריכו אותו מאוד. היו חילוקי דעות איומים, אבל הם לא השפיעו על ההחלטות החשובות. גם לא כאשר אריק ובר-לב כרעו בחולות מצח מול מצח ושרון אמר שרצה לתת לבר-לב סטירה. חיי אדם היו מוטלים על הכף.
"המחלוקת העיקרית היתה שהפיקוד חשב על פי התורה שהמסדרון (לתעלה) צריך להיות רחב, ואין מספיק גשרים. שרון לא חשב כך. הגבעול מבחינתו יכול להיות דק מאוד". נקודת המפנה בהיבט הזה התחוללה ב-17 באוקטובר. לפתע המצרים התחילו למשוך צפונה מהמסדרון, מהחווה הסינית. "זה תוצאה של הלחץ של גדוד 890 ושל חטיבה 14", אומר אזוב. "וב-18, למחרת בצהריים, נכבשה החווה הסינית ונפתח השער הצפוני. אוגדה 162 חוצה את התעלה מערבה. בעיניי, לקרב של 890 בחווה הסינית היו שלוש תוצאות – מבחינת המשימה של הגדוד, כישלון מוחלט; אבל בחסותם העבירו את הדוברות. גם שאזלי (הרמטכ"ל המצרי דאז) וקצינים מצרים אחרים אומרים את זה. והאפקט השלישי: זו היתה עוד קובייה בלחץ על החווה הסינית שמוטט את המצרים.
"חטיבה 14 הזרימה לשם כל הזמן כוחות. שם התנהלו הקרבות הקשים ביותר. בכל קרבות מערכת הצליחה היו כ-200 הרוגים, בלילה הראשון (16-15) איבדה החטיבה 123 לוחמים. מתוך 100 טנקים הלכו לה 50 ואולי יותר. והם לא הפסיקו להילחם אפילו לרגע אחד. המנהיגות של אמנון רשף ראויה לציון. רוחו לא נפלה בתוך הגיהנום הזה לרגע. גדוד הסיור נעלם לו לחלוטין. גדודים נשחקו והוא בנה מהשברים גדודים חדשים. אלה הריגושים שלי מקרב הצליחה. אנשים לא הפסיקו ללכת מערבה. כמו גל כזה. הם נשחקו ונפלו ונשברו והמשיכו. אני קורא לזה 'כאוס בעל כיוון'. עליהם אפשר להגיד, הם לא הסבו פניהם לאחור. אני לא אומר שלא היו כאלה שניסו למשוך לאחור, ואני מכיר את כל המקרים. אבל הגל הגדול היה מערבה.
"מה שאתה רואה שם זה את העבודה המקצועית של השריון ואת הנחישות. אתה רואה את האנשים. בהנדסה היה אחד רב-סרן ברוכי. הוא היה סמג"ד ב', מהוותיקים, מאבני הדרך. ג'קי (סגנו של שרון) מספר: נשבר הגשר. הטנק השלישי שעבר על גשר הדוברות שבר אותו. הוחלט לסתום את הפרצה בעזרת טנק גישור שהיה שם. ברוכי החזיק את השרשראות בידיים! ג'קי שואל אותו: זה יחזיק? ברוכי אומר לו: סמוך עלי, זה יחזיק. אנשי ההנדסה האלה, הגיבורים האלמונים של הצליחה, עבדו תחת אש ובתוך המים. קצין ההנדסה הפיקודי נהרג שם".
העובדות וניתוחן מצביעים על כמה שגיאות מערכתיות: האחת, לפי אזוב, המשימה היתה גדולה מכפי יכולתה של אוגדת שרון והיה צורך לתכנן קרב של שתי אוגדות. הנושא נדון ובגלל החשש שאוגדת ברן תישחק, הנושא נשאר בידיו של שרון. "שרון אמר, אני יכול לעשות הכל. זה חלק מהבעייתיות שלו. הוא עצמו אמר, 'אם אני לא הייתי עושה אף אחד לא היה עושה'. אחרי זה, כשחיים ארז אמר לו שגשר הגלילים תקוע, הוא אמר לו: 'מהערבים אני לא מפחד אם אתקע ל-24 שעות; אני מפחד מהיהודים'".
הבעיה המרכזית שנחשפת במחקר היא "החלל המודיעיני לגבי צומת טרטור-לקסיקון. לא ידעו מה קורה שם. החור השחור הזה בלע את כל חטיבה 14". כרגע מנסים לפענח תצלום אוויר שאמור ללמד מתי מיקמו המצרים צפונה משם את מגנן הנ"ט שלהם. התוכניות התייחסו לצומת טרטור כאילו הוא פתוח. בפועל זה היה הפקק של המדינה. קיימת האפשרות שהמצרים בעצם גילו את תנועת האוגדה לעבר התעלה והצליחו להציב שם את החסימה שלהם. אך אין כרגע מענה מתי התמקמו שם המצרים.
והבעיה הנוספת שמתגלה בקרבות של שרון: הוא הקצה חטיבה שלמה, 600, לצורך פעולת הונאה. ההונאה אכן עזרה, אבל במשך יומיים ואף שלושה – ימי מערכת הצליחה – חטיבה 600 לא עשתה כלום. כלומר, בוזבזה בזמן שחטיבה 14 נשחקה בחווה הסינית וחטיבת חיים ארז היתה כבולה לגשר. בסופו של דבר, מסכם אזוב, מקצועיות הלוחמים ורוח הלחימה שלהם אפשרו לחלץ הצלחה ממה שהפיקוד ראה בבוקר 16 באוקטובר ככישלון.
